כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו -
ומשהו, נשאר אתו
(מתוך רקמה אנושית אחת / יוסי המר)
אדם יקר ההולך מעמנו, משאיר בליבנו חלל.
לאנשים שונים דרכים שונות להתמודד עם תחושת הריק.
אנשים שונים זקוקים לפרקי זמן שונים כדי להיות מסוגלים,
לדבר על...
להתעסק בחומרים של...
להתמודד עם כאב הפרידה. עם השינוי.
את דליה ליוויתי בשנה הראשונה לאחר מות אביה. דליה הרגישה צורך "לגעת בכאב", כדבריה, "להסתכל לו בעיניים".
במפגשים בינינו הצפנו את החוויות שלהם יחד, את הרגעים המשמחים וגם את הרגעים שהפעילו אצל דליה את "שריר הכעס", את הפגיעות.
במפגשים עם חברים ועם אנשים שעבדו עם אביה, יכולה הייתה דליה לקבל נקודות מבט חדשות על אביה, לגלות בו צדדים שלא הייתה מודעת להם, למחול לו, לגלות אמפטיה. כשקראה את הטקסטים שכתבתי בעקבות המפגשים, הרגישה שזה קולו של אביה שמדבר אליה...
ביום השנה יצא הספר לאור. בטקס בבית העלמין החזיקה דליה את הספר בידה ואמרה: "אנחנו אמנם עומדים כולנו סביב למצבה של אבא, אך בשבילי אבא נמצא בתוך הספר הזה, כאן הוא יישאר לעולם נמרץ, חיוני ומלא חיים, כאילו לא מת לעולם... כך אני רוצה לזכור אותו. חלק חי מחיי שלי".
גילה ושלומי, אח ואחות בחרו להוציא ספר על הוריהם, למעלה מעשר שנים לאחר שהלכו לעולמם.
"פתאום קלטנו שאנחנו לא יודעים כלום", אמר לי שלומי, "הבנתי שאם לא אנסה לאסוף עכשיו כמה שיותר מידע, גם ילדיי לא ידעו כלום על סבא וסבתא שלהם ועל המשפחה בכלל".
ערימת מכתבים שמצאה גילה בביתה, הייתה ה"טריגר" לצאת למסע, בסיומו הגענו לכמות בלתי מבוטלת של חומרים.
"אני כל כך שמח שהתעקשתי", אמר לי שלומי כשראה את הספר לראשונה. "סוף סוף אמא ואבא יזכו בהכרה המשפחתית הראויה להם"...
