'אבא, אבא, תראה כמה שזה יפה', אמרתי.
אבא התבונן בי בפנים חתומות, פס עמוק וחד נגלה במצחו.
'אלפרד, זה לא יהיה טוב, זה לא כל כך יפה'…".

ינואר 1941, ימי מלחמת העולם השנייה,
מצעד "משמר הברזל", התנועה הפשיסטית
הלאומנית קיצונית שחבריה השתלטו בטרור ובאימה
על רומניה, תוך שהם הורגים ופורעים במתנגדי המשטר
וביהודים. את ראשית המרד בשליט אנטונסקו ציינו
במצעד ראווה ברחובות הבירה, מצעד שנראה
כחוויה מרנינה, מבעד לעיניו של ילד בן 7.
ילד שאינו מדמיין שכבר באותו הערב יהפכו חייו
למסע של הישרדות,
ילד שאינו יכול להעלות במוחו את גבולות הרוע והאכזריות האנושית.

נקודת מבט.
אלפרד מתגורר כיום בארץ, זה מכבר חצה את ה"שמונים"…
"עד היום", הוא אומר לי, "המצעד הזה חרוט בלבי כחוויה מיוחדת,
אולי חוויית הילדות החזקה ביותר שלי".
עיניו נוצצות כאשר הוא מתאר בפניי את המצעד.
קולו רועד כשהוא ממשיך ומספר על השנים הבאות,
על רגעים של פחד ושל מורא,
של בדידות ומנוּסָה.

נקודת מבט.
אנו יושבים יחד ומשוחחים על שהיה,
שיחה ועוד שיחה, ונקודות המבט משתנות,
מתבהרות משהו,
מתחדדות.
מבט של ילד בן 7,
מול מבט של אדם בן 81, המתחקה אחר מסעו
ומבין אחרי כל כך הרבה שנים את עוצמתו.
עוצמתו שלו.

העוצמה שבזכותה בחר לעזוב אדמה אוכלת יושביה,
שבאותה נקודת זמן ולמרבה האבסורד נראתה ה"מקום
היותר בטוח"…
העוצמה שהביאה אותו חסר-כל אל הארץ המובטחת,
הארץ שלא יכולה הייתה להבטיח הרבה בשנות ינקותה…
העוצמה שנתנה לו כוחות להקים משפחה,
ללמוד, להתבסס, לחזור לחיים,
לבחור בחיים.

והתובנות הללו עולות וצפות,
מרעידות ומטלטלות,
בעיקר מחזקות.

נקודת מבט.

ומתוך נקודת המבט הפרטית שלי…
מודה.
לאלפרד ולכל אותם יקרים שבחרו בי כשותפה למסעם.
מרגישה מבורכת. נרגשת בכל פעם מחדש.
מוקירה את הזכות שנפלה בחלקי
ללוות אותם בדרכם אל מחוזות עברם,
בחיפושם אחר נקודת מבט חדשה,
בוגרת,
מחזקת,
מעניקה כוחות,
מעצימה.

תודה!

אשמח לשמוע מהי נקודת המבט שלכם, על הוריכם, על חייכם ובכלל…
כתבו לי את המחשבות שלכם בתיבת התגובות שלמטה.