כילדה קטנה, אהבתי להקשיב לסיפורים של סבא צבי,
אותם סיפר לי תמיד כשחיוך על פניו, כשחקן הקורא בפניי פרק מספר מתח משובח.
הייתי מוקסמת מאהבת החיים שלו, ינקתי בשקיקה את האופטימיות שהקרין, למרות שחייו היו רצופי תלאות, למרות היקירים שאיבד.
עד היום אני משוכנעת ש"האופטימית שאני" נולדה מתוך דמותו של סבא.

אהבתי להקשיב לסיפורים של סבתא פרידה,
שהייתה לי השראה לחוסן פנימי ולכושר התמודדות, אך בעיקר ניסתה ללמד אותי לאהוב את עצמי בדיוק כמו שאני. בעיני עצמי הייתי "הילדה השמנה" במשפחה, והיא הייתה כל כך גאה בי על ש"סיגל'ה היא היחידה שלא משאירה כלום בצלחת"…

מאז אני מקשיבה. אוספת סיפורים. בסקרנות. בלב פתוח.

ומופתעת, בכל פעם מחדש, איך החיים הם מן סרט אחד ארוך,
מלאים בדרמות אנושיות, קטנות וגדולות,
בחיבורים בין אנשים ובפרידות,
באהבות, שמחות, ריגושים, אכזבות, לבטים, כאבים, ציפיות ועוד.
במערכות יחסים ובסימני שאלה ובתשובות ובהחלטות.
וכבר אמר לי איש אחד שהקשבתי לסיפוריו,
שיש לי בראש ממש "אוצר", אם רק אקח פיסות קטנות מכל סיפור,
ואחבר אותן לסיפור מרתק אחד, או אולי לסרט אחד…

כל חיי אני מלקטת… תובנות של סיפורים.

רגעי השראה קטנים. לעיתים ממש קטנטנים. אנושיים כאלה.
"הולכת הביתה" עם הסיפורים של אלו שפגשתי בדרכי,
ומרגישה שמכל אחד לוקחת עוד משהו קטן,
עוד כלי לארגז הכלים הפרטי,
עוד תובנה שתצוץ ותיתן לי אמונה או כוח ברגע מסוים,
עוד משפט שמאמצת כחלק מתפישות העולם שלי,
עוד חלק בפסיפס הפרטי ההולך ומתרחב.

מדהים, איך כל אדם, כל סיפור, גם כזה שמישהו מספר כדרך אגב,
הוא בעצם
סיפור השראה…