היא הלכה לעולמה בלילה עצוב אחד,
לאחר מאבק במחלה קשה.
אישה שהחיים היו בעבורה הרפתקה אחת גדולה,
שבעיקר אהבה ושרה וכתבה וצחקה,
וגמעה את החיים בתשוקה גדולה.
שבועות אחדים לאחר שנפרדה מאהוביה
שבה הבת שלה בפעם הראשונה לביתה,
אל הזיכרונות ואל החפצים המיותמים,
אל התמונות ואל הארגזים המתמלאים.
בינות ערמות של ספרים ודפים ששיכבה של אבק כיסתה את פניהם,
"קראה" אליה מחברת עטופה בנייר צבעוני וקשורה בסרט מתפורר.
בתנועה אוטומטית נטלה אותה עם ערימת הספרים וזרקה אל תוך ארגז,
אך גם אז לא יכולה הייתה להסיר עיניה מן הסרט הדהוי,
ושוב נדמה היה לה שהמחברת "קוראת" לה.
היא רכנה אל הארגז ולקחה לידיה את המחברת,
מתאמצת להתיר את הקשר שעטף אותה מארבעת צדדיה.
בתנועות מהוססות פתחה את המחברת, כתב ידה העגלגל של אמה
זעק אליה מן הנייר המצהיב.
בתנועה מהירה סגרה את המחברת והרחיקה אותה מעמה.
שלוש פעמים פתחה וסגרה. סגרה ופתחה.
בפעם הרביעית, העיזה להשאיר את המחברת פתוחה,
ולהתייחד עם המילים שהותירה אמה…

נפגשנו בבית קפה שכונתי…
שתי חברות, קרובות. "אני באה מהדירה של אמא", היא אומרת.
"מצאתי יומן שכתבה כשהייתי ילדה קטנה. ישבתי שעות וקראתי,
הרגשתי שאני מציצה לעולם שאיני אמורה לדעת עליו,
אני הולכת לשרוף את הכל".
'לשרוף'? שאלתי,
'מה פתאום לשרוף? זו אולי המזכרת הכי חיה שאמא השאירה לך,
לילדים שלך'.
היא נתנה בי מבט שואל, דמעות הציפו את פניה.
'בואי ואספר לך משהו', אמרתי. 'סיפור אמיתי. קרה רק אתמול.
בפגישה שלי עם לקוח עמו אני כותבת את סיפור חייו'.

"מצאתי קופסה מלאה במכתבים", כך סיפר לי.
"היה זה מיד אחרי מותה של אמי. מכתבי אהבה בין אמא לאבא,
אם לא הייתי רואה אותם במו עיניי, לא הייתי מאמין
שיכולים היו להיכתב. אמא הייתה בחו"ל, אבא נותר בארץ,
כמעט שנה התכתבו ביניהם והחליפו חוויות, סיפורים ומילים של אהבה.
בשלב כלשהו לא יכולתי להמשיך לקרוא.
הרגשתי כמו מציצן שפולש אל חייהם. ברגע של כאב שרפתי את המכתבים.
לא השארתי אפילו אחד".
ואז, פרץ בבכי.
וכבר לא היה צורך במילים.
פניו דיברו.
"איני יכול לסלוח לעצמי", הוא אמר בקול חנוק.
"חלפו יותר מארבעים שנה והעניין הזה לא מרפה ממני. לא מבין איך עשיתי את זה. לפחות אם הייתי משאיר כמה מהמכתבים"…
הדמעות כיסו עתה את פניי.

היא התבוננה בי.
שתקנו.
ראיתי את הכאב בעיניה. וגם את ההקלה.
עמדנו והתחבקנו דקות ארוכות לפני שנפרדנו.
"אל תדאגי", לחשה לאזני.
"לא אשרוף את המכתבים. אקח אותם אתי. יום אחד כנראה אחזור אליהם".
'יום אחד תחזרי אליהם', לחשתי לה בחזרה.

דברים שרואים מפה לא רואים משם, הרהרתי בדרכי הביתה,
מודה בליבי על כל אותם אנשים מופלאים בחיי,
הפותחים לי צוהר אל תוך עולמם,
ומזכירים לי בכל יום מחדש
להוקיר את המילים, את הזיכרונות, את הצלילים, את הטעמים,
ולשמרם.
שהרי, מה הם כל אלו, אם לא הקולות שלנו, של מי שהננו…