יום שישי, שעת צהריים.
שיחת טלפון מעינת.
"אבי כתב ספר לפני הרבה שנים, אני רוצה להוציא אותו", היא אומרת.
אני שואלת שאלות, היא מספרת.
"אני צריכה אותו מהר", היא אומרת לי,
"אבא שלי מאוד חולה".
"מה זה מהר?" אני מבקשת לדעת,
'רק שלא תגיד לי שהיא צריכה אותו בעוד חודש', אני חושבת לעצמי.
"לערב ראש השנה", היא עונה.
לרגע החסרתי פעימה, מצאתי עצמי מגמגמת.
חשבון מהיר בראש, נותר שבוע ומחצה עד לראש השנה.
עינת מספרת לי על יצחק, אביה,
את סיפורו כתב כשהיה בשיא כושרו,
גבר חזק, נמרץ ומלא חיים,
שימי ילדותו עברו עליו בטריפולי שבלוב,
במשפחה מסורתית וקשת יום.
בגיל בו בדרך כלל ילדים לומדים בבית הספר ועסוקים במשחקים,
הוא יצא לעבוד בכדי לסייע בפרנסת המשפחה,
ובמקביל הצטרף לתנועת הנוער,
שם נשבה באהבה לארץ המובטחת
וגילה את כישורי המנהיגות שבו.

אני מבינה מדבריה של עינת שמעבר לחומרים שכתב יצחק
יש עולם פנימי שלם שנותר מחוץ לטקסט,
ושהסיכוי לחשוף אותו קטן, כי המחלה גזלה ממנו
את כושר הדיבור.
מרגישה את הכאב בקולה ומחליטה לקחת על עצמי את המשימה.
יוצרת קשר עם רוני,
הגרפיקאי המסור המלווה אותי שנים ארוכות,
וכשהוא אומר לי "כן",
אני כבר רואה בעיני רוחי את יצחק,
מסב אל שולחן החג עם אהוביו,
אוחז בידו את הספר עליו חלם…

הימים הבאים היו אינטנסיביים במיוחד.
"צללתי" למעמקי הטקסט של יצחק,
שולחת לו שאלות, מבקשת הבהרות.
עינת ניהלה מרוץ משלה אחר מסמכים ותמונות,
מנסה לתת נקודות מבט עד כמה שיותר רחבות,
למרות שמחוגי הזמן לא פועלים לטובתנו.

ויצחק…
הוא כמו "חזר לחיים", כפי שתיארה בפניי עינת.
האור שעומעם ניצת מחדש,
התכונה סביב הספר מילאה אותו שימחה,
לתפישתי גם תיקווה…
"אני יודעת שהספר יאריך לו את החיים", אמרה לי יום אחד עינת
והביאה אותי לידי דמעות.

יום ראשון בבוקר. ארבעה ימים לפני ערב החג,
בית הדפוס העמוס לעייפה ממתין לקבל לידיו את החומר,
עינת, רוני ואני במרתון אחרון של תיקונים.
עוד מילה, ועוד כותרת,
משפט אחרון שיחתום את הספר ותמונה אחרונה לה שמור מקום של כבוד.
ואיזו התרגשות לקבל מרוני הודעה: "הספרים מוכנים"…

יום שלישי, יום לפני ערב החג, עינת מלווה את אביה לעוד טיפול רפואי.
בדרך הם עוצרים אצל רוני,
נרגשים,
מקבלים לידיהם את הספרים.
ברגעים שכאלה אין מקום למילים.
יש רגשות שמציפים וממלאים את הנשמה.

הקלה. אפשר לחזור ולנשום…
לא פגשתי את יצחק מעולם, אך מרגישה שמכירה אותו כל כך.
רואה אותו בדמיוני מסב אל שולחן החג.
נרגש.
מחוזק.
יותר מאושר. גאה בעצמו. חזר לחיים.
מביט בשמחה אל יקיריו.

הערב, בראשיתה של שנה חדשה, זו תהיה מציאות.
רגעי חסד.

עם ההתרגשות הזו אני פותחת את השנה החדשה שלי,
מוקסמת שוב מכוחו המחייה והמחזק של התהליך,
מודה על הזכות להאיר מחדש את אורו של יצחק.
היש אושר גדול מזה?

מאחלת לכולכם שנה נפלאה,
שטופת תיקווה, אהבה ואור!
ולך יצחק יקר, מאחלת בריאות, כוחות ואמונה,
מיד אחרי החג אנו מתחילים לעבוד על המהדורה השנייה של הספר שלך
ונזדקק לעזרתך…
שנה טובה!