מה היה שם ביניכם, אני שואלת,
מה חיבר אתכם אחד לשני?
הוא: “אף פעם לא חשבתי על זה”…
היא מתבוננת בו, מחייכת במבוכה, “היית חתיך ויפה, היית ממש חכם ומעניין, ופשוט התאהבתי בך”…
הוא: ” למה הייתי? ועכשיו אני לא?”
היא: “עכשיו אתה קצת פחות יפה, וגם אני קצת פחות יפה”.
הוא: “ומה עם החכם?”
היא: “חכם אתה הרבה יותר”.
הוא: “מי בכלל חשב אז על למה ומה, זה פשוט קרה. פשוט ידעתי שאת זו את”…

הם ביחד למעלה מחמישה עשורים.
“עושים כמעט הכל יחד”, הוא מספר.
“אבל ערבית אני לומדת בלעדיך”, היא מתעקשת.

אני מאזינה לשיח ביניהם וה”ברז” אצלי נפתח,
הדמעות פשוט זולגות…
מתרגשת לראות אותם, להקשיב להם, לעקוב אחר הבעות פניהם.
היחד שלהם מרגש אותי…
גם את סיפור חייהם הם מוציאים לאור יחד.
יושבים תמיד על הספה כשגופם מוטה אחד אל השני,
שואלים שאלות זה את זה, משלימים אחד את סיפורו של השני.

נפרדת מהם ומרגישה “מלאה”.
באהבה, ברגש, במחויבות הדדית, בהשראה.
היה שם במפגש משהו כל כך פשוט,
ועם זאת כל כך אמיתי ומופלא…

תודה… אני זוכה בכל יום מחדש…