balshan“אבא, בוא נברח לארץ ישראל”, הצעתי לאבי.
הייתי בימים ההם ילד שובב כבן שתים-עשרה.
מאז ילדותי בערה בי אש. רציתי להבין, לתקן, לבנות, ליצור, לפענח, להמציא.
אבא לא הבין אותי ובסופו של דבר הובלנו, בני משפחתי ואני אל הגטו שבסעליש.
קרונות משא הובילו אותנו אל הגיהינום, אל מסע ארוך, שלימים עיצב את דמותי והותיר צלקות מדממות בנפשי.

גם בימים הקשים ביותר לא הפסקתי לחלום ולא חדלתי להאמין.
משהו עמוק בתוכי היה בטוח בצדקת דרכי, בכוחי לממש את חלומי.
הגעתי לישראל וגם כאן לא תמיד הייתה הדרך סוגה בשושנים. ניהלתי מאבק יומיומי על הקיום שלי, על הגשמת שאיפותיי.  הילד השובב וההרפתקן שבתוכי ידע תמיד שימצא פתרון לבעיות בזכות כוח הרצון ובזכות הנחישות.
ראיתי חובה לספר לדורות הבאים  את סיפורי. לחשוף בפניהם את שעברתי אני, למען ידעו מאין באו,
למען יעריכו את המתנה היקרה מכל שקיבלו:  החיים