אני מבקשת היום לשתף אתכם בחוויה שעברתי במהלך השנה

האחרונה, תוך כדי עבודה משותפת עם אישה יקרה בשם

אביבה ירון, בעקבות ספר שהפקתי לזכרו של בעלה, ד”ר סמי ירון.

 

ד”ר ירון היה רופא נשים, שהתמחה בטיפול בנשים ובגברים

שהתמודדו עם בעיות פוריות וראה בעבודתו, יותר מכל, שליחות.

הוא טיפל ותמך בנערות במצוקה, בנשים ממדינות ערב שהגיעו

אליו בעקבות יעוץ שנתן בתכנית רדיו בערבית, בנשים למודות

ייאוש וסבל שביקשו להגשים את חלומן להפוך לאימהות ועוד.

 

סמי, יליד עיראק, שעבר דרך ארוכה ומאתגרת עד אשר היה

לרופא, ראה באנשים שהגיעו למרפאתו בני אדם ולא “פציינטים”.

אנשים המתמודדים עם קושי ולא “סימפטום” כזה או אחר.

היריון שנוצר בתמיכתו היה עבורו אושר של ממש.

במהלך עשרות שנות עבודתו, צבר סמי סיפורים וחוויות,

אותם ביקש להעלות על הכתב. היה לו חשוב להנחיל את

גישתו ואת תפישת עולמו לאחרים ולהעביר לנשים ולזוגות

מסר שעיקרו: “אל תתייאשו. אפשר למצוא דרך”.

 

סמי צירף אותי למסע שלו בעקבות זיכרונותיו, על מנת לערוך

את החומרים הרבים ולהוציאם לאור. למרבה הצער סמי חלה

ולא זכה להשלים את כתיבת הספר בו השקיע את מרצו

בשנותיו האחרונות.

 

לאחר מותו, היה ברור לאביבה, האישה שאתו למעלה מחמישים שנים,

שעליה לסיים את המשימה.

כך התחלנו, היא ואני, במסע שהיה עבור אביבה מסע של פרידה מסמי.

לא קל היה לה לעסוק בחומרים שלו, להעלות מחשבות וזיכרונות

על החיים המשותפים אתו, לקרוא את הטקסטים שכתב ולמעשה,

לחיות מחדש את סיפוריו ואת רעיונותיו.

 

השיחות בין אביבה לביני הפכו קרובות ופתוחות, לווו ברגעים של

עצב וכאב, אך גם ברגעי צחוק ושחרור. הייתה זו דרכה של אביבה

להיפרד מהגבר של חייה, מהמשענת של חייה. הייתה זו דרכה לעשות

צעדים ראשונים כאישה שחיה לבד, צריכה להתמודד לבד, לקבל החלטות לבד.

אביבה היא אישה חזקה, אמיצה ומלאת עוצמה. חשתי בכוחותיה, גם

ברגעים הקשים ביותר שעברתי במחיצתה.

 

כשיצא הספר לאור, אביבה חשה הקלה של ממש. מן ידיעה פנימית שהיא

הגשימה את חלומו של סמי, וכעת היא יכולה להמשיך בחייה. כעת היא

בטוחה שסמי יישאר “חי לעולם”, משום שדמותו חיה ונושמת בכל אחד

ואחד מעמודי הספר.  

 

לפני ימים אחדים השאירה לי אביבה הודעה בקול נרגש.

“רק רציתי לספר לך איך התרגשתי הבוקר, כשאחד החברים שקרא

את הספר צלצל ואמר לי שלא יכול היה לעצום עין, עד אשר סיים לקרוא

את כל הספר. ‘פשוט לא יכולתי להפסיק’, אמר לי, ‘כל סיפור ריתק

אותי יותר מקודמו”‘.

“היה לי חשוב להגיד לך את זה”, הוסיפה אביבה,

“חשוב לי שתדעי מה הספר הזה עושה לאנשים”.

 

ברגעים כאלה אני מתמלאת התרגשות.

תחושה מתוקה שהיצירה לה הייתי שותפה “נגעה” בעוד בן אדם,

“פתחה” עוד לב.

אני מניחה שכל אדם מתחבר לסיפור אותו הוא שומע או קורא מנקודת

המבט האישית שלו. מתוך העולם הפנימי שלו.