המנעול העליון סבב על צירו בחריקה צורמת. מנעול נוסף נע באיטיות.
היא פתחה את הדלת בהיסוס והשפילה מבטה.
חיה? שאלתי.
“מתה”, השיבה מבלי להישיר מבט ופנתה בצעדים כבדים לאחור, משאירה את הדלת פתוחה.
היא פנתה אל הסלון, הטילה את גופה על כורסה רחבה ומרופטת ונתנה מבטה בחלון הגדול.
פסעתי אחריה, התיישבתי על ההדום לצידה, חיפשתי את עיניה.
נגעתי בידה הקפואה, היא נמנעה מלתת בי מבט.
סיגל, אמרתי, עודד אמר לך שאגיע, נכון?
“אמר לי אז מה”, ענתה בטון רוטן, מבלי להסיט מבטה מהחלון,
“חבל על הזמן שלך, אין לך מה לעשות עם זקנה מטומטמת כמוני”.
התקרבתי אליה, הנחתי ידיי על פניה, הרמתי את ראשה ולראשונה פגשתי את עיניה.
תכולות ועמוקות, שקועות וכבויות.
עיניים שאומרות בעיקר כאב ועצב.
צבע העיניים שלך מזכיר לי את העיניים של סבתא שלי, חייכתי אליה.
“שטויות, מי מסתכל בכלל על העיניים שלי”, מלמלה.
אני מבינה שאת מרגישה לבד.
“אני לא מרגישה כלום. אני כבר לא מעניינת אף אחד. לא נשאר בעולם הזה מישהו שאכפת לו ממני”.
מבינה, לחשתי. את יודעת למה אני כאן?
חיה השפילה את עיניה. דמעה כיסתה את לחייה, ועוד אחת, ועוד אחת.
אחזתי בידיה, ביקשתי ממנה להסתכל עליי.
אני כאן כי המשפחה שלך אוהבת אותך. המשפחה שלך רוצה להכיר את הסיפור שלך. את חשובה להם.
הדמעות הפכו לפרץ של בכי. ישבתי לצדה וחיבקתי אותה, חשתי כאילו אני מכירה אותה זה שנים.
הכל בסדר, לחשתי. הכל בסדר. את לא לבד. הכל בסדר.

כך החל המסע של חיה ושלי. “ארוכה הדרך” קראנו לספר שתיעד את סיפור חייה, את המסע הכואב שעברה. “חיי הם כמלחמה אחת מתמשכת”, כתבה, “הפצעים אשר חרצה המלחמה בליבי לא הגלידו מעולם. לא יגלידו מעולם”.
גם המסע שלה ושלי לא היה תמיד קל. היו מפגשים בהם התמסרה למלאכת הסיפור, היו גם כאלו במהלכם שתקה או הביעה כעס ומרירות על מר גורלה.
היו מפגשים בהם שוחחנו, צחקנו, התבדחנו.
היו מפגשים בהם בכינו, כאבנו, שתקנו.
לא יודעת בדיוק מתי, אך בשלב כלשהו משהו קרה.
משהו בחיה נפתח, מן “פקק” שהשתחרר.
“אני מוכרחה לדבר אתך”, התקשרה יום אחד נרגשת בשעת ערב מאוחרת.
“אני מוכרחה לומר לך שאני מבינה. אני פשוט מבינה שעשיתי את הטוב ביותר שיכולתי.
אני מבינה שמגיע לי לחיות. אפילו שכל האחרים נרצחו. אני מבינה שאני הצלתי את עצמי ושזה לא רק המזל שלי שבזכותו אני מדברת אתך עכשיו”.
הפעם הייתי אני זו שלא יכולה הייתה לעצור את הדמעות.
גם בשעה שאני כותבת שורות אלה הן מציפות אותי.
אני כל כך רוצה לחבק אותך, אמרתי לה, את אישה אמיצה ומדהימה.

שנתיים ימים ליוויתי את חיה.
בוקר אחד קיבלתי טלפון מעודד, נכדה הבכור, טון קולו הסגיר את הבשורה שבפיו.
“סבתא לא התעוררה הבוקר, סבתא כבר לא אתנו”.

ארוכה הדרך. חיה הלכה לעולמה בגיל 88, משאירה אחריה את סיפורה, אותו בחרה לסיים במילותיו של הלל בבלי: “יפים החיים ורבים הקסמים בהם לכל לב צמא יופי באמת”.
חשתי שבערוב ימיה גילתה חיה את היופי.
בערוב ימיה אפשרה ליקיריה להכיר את היופי שלה. לא רק את הכאב…
דרך ארוכה נדרשה לשם כך ואני מודה על שזכיתי להיות חלק ממנה…