…כשהיו בנותיי האהובות ילדות צעירות, שאלו לעיתים, מה זה המספר שעל היד שלי. איני זוכרת מה עניתי להן, בוודאי מצאתי דרך להתחמק מלספר את הסיפור האמיתי.
כך, במשך שנים ארוכות, הדחקתי את המחשבות על העבר, על הימים הנוראיים באושוויץ ובמחנות המוות. הן, כפי הנראה, קלטו שאל להן לשאול.
לא דיברתי. הכל נינעל עמוק פנימה, אבל הרביתי לחלום. עד היום אני עשויה להתעורר באמצע הלילה מבועתת, מפוחדת עד דמעות.
אחת מנכדותיי, שאהבה בילדותה לישון במיטה לצידי, שאלה אותי יום אחד, “סבתא, מה זה המספר הזה?”
“יום אחד, כשתהיי גדולה, אספר לך”, עניתי.

הנה קיימתי את ההבטחה.
האם סיפרתי הכל? איני יכולה להתחייב, אתם בכל אופן מוזמנים לשאול. אני מאמינה שכבר לא אומר לכם “יום אחד, כשתהיו גדולים אספר”…

מילים אלה נכתבו בספרה של אורה, שיצא לאור בהגיעה לגיל 80.
כ-10 שנים חלפו מאז, השבוע התבשרתי בצער כי הלכה לעולמה.

הגעתי אליה לפגישת “גישוש” ראשונה בשליחות ביתה.
“אמא לא מדברת”, סיפרה, “עולם שלם נעול שם בפנים, אני
מרגישה שהיא מיוסרת, ואין לי דרך לעזור לה”.
הבת הציגה אותי בפני אמה ככנציגת יד ושם המבקשת לתעד את
סיפורה, זו הייתה הדרך היחידה לשכנע את אורה להיפגש עמי.
ישבנו ושוחחנו כשעתיים, על דא ועל הא, אף לא מילה אחת
נאמרה או נשאלה על הסיפור שהיא שומרת בליבה.
כשאמרתי שאשמח להגיע שוב אמרה “אין לי מה לספר לך,
אבל אם לא אכפת לך לבזבז את הזמן שלך, אז בסדר, תבואי”.

ובאתי…
“אמרתי לך הכל. אין לי יותר מה לספר לך”, אמרה בסיומה של
הפגישה השנייה, במהלכה היא בעיקר ביקשה לשאול אותי
על הסיפור שלי. ואני כדרכי, סיפרתי.

בסיומה של הפגישה השלישית שאלה, “מתי תבואי שוב?”
ובאותו הרגע חשתי שהיא מוכנה לצאת למסע…
ואיזה מסע מרגש ופותח לב זה היה.
במסיבת ההשקה של הספר אמרה לאהוביה שכל רצונה
כיום הוא לדבר ולדבר ולדבר…

“אמא מאז לא הפסיקה לדבר”, אמרה לי השבוע ביתה.
“נדמה כאילו נוספו לה קווי אופי חדשים כשהסכימה לספר
את הסיפור שלה. מסתבר שהספר היה רק ההתחלה…”

ואני…
מודה על הזכות. ללוות. להיות. לפתוח לב. לאפשר.
מברכת על המתנות בהן זכתה המשפחה כולה בזכות המסע
של אורה,
ויודעת, שאורה חשה הקלה ושימחה של ממש לקיים את הבטחתה.