לא, לא גדלתי במשפחה חד הורית,
ואבי היה שותף מלא בחיי מיום לידתי.
כילדה, הוא היה עבורי בעיקר אבא חרוץ
שיוצא לעבודה מוקדם בבוקר.
כנערה, ראיתי בו אבא קשוח שלעולם
אינו מרוצה מהציונים שלי (והם תמיד נשקו ל-100).
שנים ארוכות ראיתי אותו דרך עיניהם של אחרים.
דרך הסיפורים, האמירות והמסרים שנאמרו סביבי.

כאישה, התחלתי להבין שמתחת למעטה הקשיחות
מסתתרת נשמה ענקית, אבל…
משהו עדיין היה חסר. סגור. לא ברור.
כאם, גיליתי מקרוב את רגישותו, למדתי להקשיב לליבו,
לראות אותו.
ועדיין משהו היה חסר…

לאחר לידת בני השלישי הרצון לשינוי בער בתוכי.
כשגיליתי את עולם סיפורי החיים, ביקשתי ליצור ספר משלי,
ואבא, היה הבחירה הטבעית.
“כן”, ענה ללא היסוס כששאלתי אותו אם הוא מסכים לעזור לי,
תשובה שהשאירה אותי בהפתעה גמורה.
לימים גיליתי ששנים רצה לספר את סיפורו,
אך לא חשב שמישהו במשפחה שלנו יגלה בו עניין.

כך התחיל המסע של אבא ושלי.
כך הכרתי לראשונה את אבי. בגיל 35.
עד אז…
לא ידעתי שאבי ניצול שואה
לא הכרתי את סיפור משפחתו במלחמה
לא העליתי בדעתי מה חווה כילד הבורח על נפשו
לא יכולתי להבין שרצונו בהצלחתי בלימודים נבע
מכך שהוא לא יכול היה כילד ללמוד בבית ספר.
ועוד כל כך הרבה לא…

והיה גם כן אחד גדול. ומשמעותי. ומכונן.
כן זכיתי להכיר לראשונה את אבא שלי.
את צחוקו ואת הווי ילדותו,
את פחדיו ואת לבטיו,
את ליבו ואת חוכמתו,
את הילד שהוא והאדם שהוא ו… השלם שהוא.

זכיתי. בגיל 35. מבלי לדעת עד לאותו הרגע
מה יכולתי להפסיד לולא בחרתי לשאול…

ואתם…
האם אתם מכירים את הוריכם?
את סיפורם והווייתם ומהותם?
עצרתם לחשוב על המצע בו התעצבה אישיותם?
אתם רואים אותם באמת?
גם מבעד למסכות ול”כובעים” השונים?
מבינים אילו מתנות מצפות לכם לו רק
תשאלו,
תתבוננו,
תבחרו לראות.

ואני…
מודה על הזכות.
לראות. לקרב לבבות. לחזות בחיבורים. בגילויים.
ויודעת… שהשורשים שלי הם גם הכנפיים שלי…