ישנן נקודות מבט שונות לספר את סיפורי השואה ולצלול לתוך העולם הזה, שלעיתים נדמה לי כי לעולם לא נצליח ממש לאמוד את עומקו.
אתמול זכיתי לצפות בסיפור שכזה מנקודת מבט מעניינת, בלתי צפויה, כפי שביטא עורך הסרטים המוכשר ארנון גולדפינגר בסרטו “הדירה”.

“הדירה” היא דירתם של קורט וגרדה טוכלר, סבא וסבתא של ארנון, דירה שהייתה חלק מנוף ילדותו.
לאחר מותה של סבתו, מגיע ארנון עם אמו ובני משפחתו על מנת לפנות מהדירה את תכולתה, וכאן מתחיל לו מסע של גילויים, חלקם מפתיעים ומרגשים, חלקם כאלו שכנראה יוותרו לעולם בלתי ברורים.
כתבה בעיתון נאצי מהשנים של טרום המלחמה מובילה את ארנון למסמך, שמוביל לעוד מסמך, למכתבים, לחלקים שונים של הפאזל שמתחילים להיחשף.
בשלב מוקדם מאוד נחשף קשר השתיקה.
קשר השתיקה שהופך למוטיב יותר ויותר מרכזי בסרט, או נכון יותר בחייהם של גיבוריו.
ארנון נשאב לתוך סיפור שלא היה לו שמץ של מושג על קיומו, וחושף במשך כחמש שנים, את סיפור משפחתו, הסיפור שלא סופר מעולם.
ובסיפור הזה יש דרמות וטרגדיות, משברים ומערכות יחסים – בין יהודים ובין קצינים נאצים, בין בני משפחה, בין אנשים לבין עצמם.
נדמה, שארנון שמתחיל במסע, בלי שום יומרות או מחשבות על סרט, ממשיך אותו אדם אחר, ולמרות שהסרט נערך והושלם, איני בטוחה שהושלם המסע שלו… בוודאי לא המסע הפנימי…

בסיומו של הסרט הרגשתי שאני רוצה לראות אותו שוב. להתבונן פעם נוספת בכמה מגיבוריו, לחפש נקודות מבט שאולי לא ראיתי בצפייה ראשונה.
בסיומו של הסרט שאלתי את עצמי איפה פוגש אותי קשר השתיקה בחיי שלי. במשפחתי שלי. בילדותי ובחיי הבוגרים.
גם אני גיליתי את סיפור השואה של אבי כשהייתי בשנות השלושים לחיי. גם אני “פגועה” של תרבות ההסתרה, ההכחשה, הניסיון לא לספר כדי “להגן”…
הרי את סיפורו של אבי גיליתי כשהחלטתי לצאת לעצמאות ורציתי ליצור לעצמי “ספר לדוגמה”. לא שיערתי מה אני עומדת לגלות. לא תיארתי לעצמי עד אז שאבי ומשפחתו היו חלק מהמושג הגדול הזה שנקרא “שואה”.

ומה אם לא הייתי מציעה לאבי לכתוב ספר, שאלתי את עצמי אמש?
מה אם הייתי נשארת מורה ולעולם לא שואלת אותו כי “יש שאלות שלא שואלים”…

הבוקר התעוררתי עם תודה גדולה לעצמי על שבכל זאת שאלתי… וחקרתי והתעקשתי לגלות ו”לראות בעיניים”.

“הדירה” / ארנון גולדפינגר, לכו לראות בסינמטקים, ואם תצטרפו להקרנה בסופה מפגש עם ארנון – תישארו עם חוויה חזקה עוד יותר…