השמש תשקע בקרוב והערב ירד,
נושא עמו רוחות של זיכרונות, של געגועים,
של סיפורים אשר גם ממרחק של למעלה משבעה עשורים
נשמעים בלתי נתפשים.

וכולנו נתכנס בכדי להוקיר, להזכיר ולשמר את הזיכרונות,
איש איש בדרכו.
ובדרכי, סיפורי הניצולים וסיפוריהם של אלו שעמנו ושל אלו שלא זכו
הפכו, זה מכבר, לחלק מסיפור חיי שלי,
ובכל זאת ערב יום השואה מטיל גם עליי את צילו
ומחזיר אותי פנימה אל ההיסטוריה של משפחתי.

ומחשבותיי נודדות בעקבות “הגיבורים שלי”,
הנושא שיוביל את הטקס הערב בבנימינה,
ואשר יזמה לימור ברנע, ה”אמא” של ניצולי השואה במושבה שלנו.
הגיבורים שלי הם ה”אנשים הקטנים”, שמבלי להבין ולדעת
עשו “מעשים גדולים”, מצילי חיים, מצילי משפחות.
הגיבורים שלי הם כל אותם שמצאו בתוכם את הכוחות לא להישבר,
להילחם על שפיותם גם כשזה נראה היה בלתי אפשרי,
להעניק פרוסת לחם או קליפת תפוח אדמה למי שנזקק,
להעניק חיבוק חם גם כשמתחת לעור לא נותר כמעט בשר,
לרצות לחיות.

הגיבורה הפרטית שלי היא רחל, דודתו של אבי,
אשר ערב כניסת הגרמנים לעיירה בפולין
הגיעה עם עגלה רתומה לסוס ו”אילצה” את הוריו של אבי בן העשר
לצאת מן העיירה עם ילדיהם ולברוח לעומק רוסיה.
שעות אחדות אחר כך נכנסו הגרמנים לעיירה
וגורלם של היהודים, ביניהם של הסבא והסבתא של אבי – הוכרע.

הגיבור הפרטי שלי הוא אבי היקר,
שהיטלטל חודשים ארוכים עם הוריו בדרכים,
ברח לשוחות שבצידי הדרכים,
אטם באצבעותיו את אוזניו
ועצם חזק חזק את עיניו
כשפצצות ירדו בקול נפץ מן השמיים
ונחתו לא הרחק ממנו,
שלמד לומר תודה על שמשפחתו נותרה יחד
גם כאשר הקור והרעב איימו להכריע,
שמצא בבוא היום את הכוחות לחזור אל שמחת החיים,
מצא את הגדולה להאמין בטוב, בכוחה של הרוח האנושית.

הגיבורים שלי. שלנו.
איש לא העניק להם אות ומופת.
קולם על פי רוב אינו נשמע.
הם בוחרים להצניע, להימנע מלספר, להקטין את מעשיהם.
אך הם,
הם שהעניקו לנו חיים.
תודה !