הוא נושק ל-100, גבר חסון, זקוף וחזק.
דיבורו קולח, שפתו רהוטה, למרות שהוא חוזר
שוב ושוב על המשפט: “מעולם לא למדתי עברית”…
הוא מצפה לפגישותינו בהתרגשות.
“כשאת נכנסת אליי הביתה את מביאה אתך אור”,
נוהג לומר לי.

אנחנו משוחחים על ימי ילדות מאושרים בעיירה רומנית טיפוסית,
בסביבה כפרית ושוקקת חיים.
על ימי התבגרות בצל משבר כלכלי משפחתי קשה שטלטל את
המשפחה וחתם בן רגע את ימי התום.
על עזיבה או אולי נטישה, על חיפוש דרך, על חברים, על נשים, על
עבודה ועל משפחה. על הצלחות וכאבים, על ניסיונות וחלומות, על
געגועים ועל רגשות מעורבים.
בחוויה שלי… אנחנו משוחחים על אהבה.

חשתי שהאהבה שספג בילדותו פועמת בתוכו, חיה בכל תא בגופו.
נדמה שכל מעשה שלו, כל מחשבה, כל חלום, כל קשר – באים מאהבה.
מרצון לתת. להיות בשביל. לשמח.
כך הכי טוב לו. כשהוא בנתינה. באהבה לסובבים אותו.
“אולי עוד לא התבגרתי? מה את חושבת”, שואל בכל פעם מחדש.

ידעתי שאוצר המילים, החוויות, העיניים הנוצצות, הדמעות, עולם עשיר
ברגש – היו למהות של השיחות שלנו אך גם מנותקים לגמרי מחייו.
בחיי היום יום שלו היה ה”קשוח”. ה”רציני”. ה”סגור”.
אמנם תמיד עם חיוך, ענווה ונכונות לתת אך עם “חומת הגנה” מבוצרת
ושמורה, האומרת בעצם “אל תתקרבו ואל תנסו לראות מה יש בפנים”…
קיוויתי ובתוך תוכי חשתי שיום אחד החומה הזו תתחיל להיסדק.
ואז ניגשתי אל מלאכת הכתיבה.

חדורת מוטיבציה להפוך את המילים שבעל פה לסיפור בעל משמעות,
להניח על הנייר מנעד שלם של רגשות שכמעט 100 שנים נותרו
בחדרי הלב.
לספר את הסיפור לעומק מורכבותו.
הפרק הראשון נפתח, איך לא, במילה
אהבה.
בשאלה “מה זאת אהבה?”
מבחינתי זה נראה היה טבעי ביותר.
מבחינתו…
זה כבר סיפור אחר.

לאחר שקרא את הפרקים הראשונים שכתבתי אמר ש”זה לא זה”
אך לא ידע להסביר.
תיקנו, שינינו, הוספנו, ניסחנו אחרת.
גם כשקרא את הנוסח החדש הרגיש ש”העובדות נכונות אבל משהו
מפריע לי, ואני לא יודע מה”.
כשהגעתי לביתו הראה לי ארבעה עמודים שכתב בכתב יד צפוף,
תיאורים מפורטים של רחובות ומבנה כפר ילדותו ושל החצר בה גדל.
“זה הסיפור שאתה רוצה לספר”, שאלתי?
עיניו התמלאו דמעות.
גופו רעד.

“אתמול הייתה לי שיחה עם בני. שיחת נפש. בפעם הראשונה בחיי.
אף פעם לא יכולתי לדבר אתו בצורה כל כך גלויה. והוא עזר לי להבין
מה קורה לי. כשקראתי את השורות הראשונות שכתבת על אהבה”,
אמר בהיסוס, “לא יכולתי לקרוא את זה. נבהלתי”.
כעת גם עיניי היו מלאות בדמעות.
יכולתי להרגיש איך יסודות החומה שבנה מתחילים “לרעוד”.

בשעה הבאה לא ניתן היה לעצור את שטף המילים שנאמרו מפיו.
הן פשוט זרמו…
ה”חומה” התמוטטה באחת.
על הפחד שבחשיפה, על “מה יחשבו אלו שבטוחים שאני קר ומנוכר”,
על “האם מותר לי להיות אני”, על הפערים שבין העולם ש”רואים” לבין
העולם הרוחש שבפנים, על הכמיהה “להרגיש” ו”האם זה לא ילדותי להיות
אני?”

“קיבלת מתנה”, אמרתי לו. “בגילך המופלג, יש לך סוף סוף הזדמנות
להוריד מסכות ולהיות פשוט אתה. אתה תחליט אם לאמץ
את המתנה הזו או להניח אותה בצד”.
הוא חייך את חיוכו הטוב, מחה את הדמעות מעיניו ואמר
“יש לך את החופש לכתוב את הסיפור שלי איך שאת רוצה”…
חיבקתי אותו ונסעתי לדרכי.

שאפתי את המרחבים הירוקים שלאורך הדרך וכבר לא
ניסיתי לעצור את הדמעות שלי…
“הספר שלו”, חשבתי לעצמי, “יצא לאור בעוד כמה חודשים,
ויהדהד היכן שיהדהד,
אך המסע הפנימי המטלטל שהוא עובר, והשינויים שמגיעים
בעקבותיו, הם אולי ה”מתנה” האמיתית שלשמה הגעתי אני”.
וכמו תמיד,
אני מודה ומוקירה על שאני זוכה להיות שם,
עם אנשים יקרים שנכנסים לי עמוק ללב ומלמדים אותי שיעורים
חשובים על החיים.