ימים לא קלים עוברים עלינו…

החדשות משדה הקרב, תמונות החללים שקורעות את הנשמה, הישובים תחת אש, הילדים שהמקלט הפך להם לבית, האימהות המתפללות שאיש לא ידפוק על דלת ביתן, הפחד.

וגם…

התקווה, הציפיה לטוב, תחושת האחדות, ההירתמות והנתינה למען אזרחים וחיילים, העורף האיתן, הרוח הישראלית שאינה נכנעת, כיפת הברזל הצבאית והאנושית המסוככת עלינו. מנסה בכל הכוח להיאחז בתקווה, בכוחות שלנו כעם, באמונה בזכותנו לחיות בביטחון במדינה שלנו, בהכרה הפנימית בעוצמה שלנו.

משתדלת להימנע מלהאזין לחדשות אך כשמדי פעם מתעדכנת במצב, נודדות המחשבות שלי, באופן כמעט בלתי נשלט, אל תמונה שחרוטה זה כ-12 שנים בראשי, תמונה שיצרתי בדמיוני כאשר כתבתי עם אבי את סיפור חייו. היה זה כששוחחנו על מסע הבריחה שלו ושל משפחתו מכפר הולדתו בפולין, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, תחת הפגזות כבדות של חיל האוויר הגרמני.

כך כתב אבא:

“התקדמות הצבא הגרמני מול הצבא האדום הייתה מהירה יותר מהבריחה שלנו. החזית התקרבה אלינו מדי יום יותר ויותר. בשלב זה הפסקתי לאהוב את ה”טיול” שלנו, אשר הפך, עבורי ועבור כולנו, מאיים מיום ליום. מפעם לפעם נאלצנו לשנות את כיוון הנסיעה מאחר והגרמנים הצניחו כוחות לוחמים במטרה לשבש את דרכי האספקה של הרוסים לכיוון החזית.

מספר פעמים הפציץ חיל האוויר הגרמני את האזור בו היינו. יכולנו לחזות בקרבות אוויר שהתנהלו מעל לראשינו. בזמן ההפצצות מיהרנו לנטוש את העגלות ורצנו להסתתר בתעלות בצד הדרך. שריקות הפגזים נשמעו קרוב לאוזניי ואני פחדתי מאוד. השתדלתי לרוץ ולשכב מכורבל ליד אבא כיוון שהוא היה תמיד רגוע, לפחות כך חשבתי אני. סביב נשמעו קולות של צעקה ובכי. חשוב מכל היה לא להיפצע כי לא היו תנאים לטפל בפצועים בשטח. חשנו חשופים ומאוימים”.

בדמיוני ראיתי את אבא שלי, ילד צעיר כבן תשע, מכרבל את גופו ככל שיכול, מסוכך על ראשו בידיו הקטנות, רועד, נצמד בכל כוחו אל אביו עד יעבור זעם.

ומה בין תמונה זו מפולין 1941 לבין תמונות הילדים והמבוגרים המנסים למצוא מחסה כשצפירות אזעקה קורעות את האוויר בישראל 2014?

ומה בכל זאת השתנה מאז, אני שואלת את עצמי.

כשאבי ומשפחתו ברחו מביתם, לא היה להם מושג לאן יגיעו. עד היכן ינדדו. הם הצטרפו לשיירות העגלות וקיוו למצוא שביל בטוח, שם לא ישיגו אותם חיילי הצבא הנאצי.

כשאנו, הילדים של… הדור השני והשלישי של… הישראלים של ישראל שנת 2014 יוצאים למסע בכדי להגן על ביתנו,  אנו יודעים בוודאות שיש לנו לאן לשוב.

יודעים בביטחון שיש לנו מדינה, בית, מקום משלנו. מאמינים בחיילים המדהימים שמגֵנים עלינו ושרים יחד, גם בימים העצובים ביותר,

“אין לי ארץ אחרת”…

המסע של אבי הוא חלק ממהותי, וההכרה בו מחזקת את ליבי בימים האלה, במסע של ישראל שלנו…

מקדישה לכם באהבה את שירו של אהוד מנור, שגם פותח את ספרו של אבי, מילים שגורמות לי להתרגש בכל פעם מחדש…


אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי

לא אשתוק, כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה,
להזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה

אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי

לא אשתוק, כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה,
להזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה

אין לי ארץ אחרת
עד שתחדש ימיה
עד שתפקח את עיניה

אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי

בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי

http://www.youtube.com/watch?v=s-R7lc3Xlz0

בתקווה לימים של שקט ושלום.