“כל שני וחמישי אבא מזעיק אותי לביתו בלילה”, סיפר לי קובי כשנפגשנו בפעם הראשונה. “הוא נושם בכבדות, מגמגם. ‘תזמין אמבולנס’, מתחנן ברעד, ‘אני לא יכול לנשום'”.

“אני מוצא את עצמי חסר אונים”, המשיך קובי, “ברור לי שברגע שהוא מגיע לבית החולים הכל עובר, אבל איך אני יכול לקחת סיכון ולא להזמין אמבולנס”.

גרשון, אביו בן השמונים ושתיים של קובי, התאלמן כשנה לפני כן ומאז איבד את הטעם בחייו. גופו היה חסון ומבחינה פיזית תפקד באופן עצמאי, אך הבדידות והצער לא נתנו לנפשו מנוח. “אני חייב למצוא משהו שיכניס עניין ושמחה לחייו”, אמר קובי, “לא הוא ולא אני יכולים להמשיך כך”.

ימים אחדים אחר כך הגעתי לביתו של גרשון. שביל האבנים שהוביל אל הבית, הזרוע גרניום פורח בשלל צבעים, לא רמז על שציפה לי מעבר לדלת.

“מי זה?” צעק גרשון, “מי זה? לכו מכאן”.

‘סיגל’, השבתי בקול, ‘דיברנו בטלפון’.

צלילו הצורם של המנעול המסתובב הקפיץ אותי. מנעול נוסף נפתח ולאחריו עוד אחד. הדלת הוסטה באיטיות ומצדה השני עמד גרשון, חיוור, שפוף משהו. ריח של טחב עמד באוויר. חושך מוחלט שרר במסדרון, התריסים היו מוגפים, מנורת שולחן קטנה האירה באור חלש את חלל הסלון.

‘שלום גרשון, אני שמחה לפגוש אותך’.

“בואי תיכנסי”, אמר. “שכחתי שאת צריכה להגיע”.

‘כל כך יפה ונעים בחוץ, אתה רוצה שנצא קצת לשמש?’ שאלתי. ‘אחרייך’, השיב, מורה בידו על המדרגות.

“אני יודע שהבן שלי מיואש ממני”, פתח ואמר, “מה אני יכול לעשות, המחשבות משגעות אותי, כל לילה אני בטוח שלא אצליח להגיע לבוקר”.

בחודשים הבאים ביקרתי את גרשון אחת לשבוע. בפגישות הראשונות היה נרגן וכעוס, הסכים לדבר רק על אשתו, ביטא בכאב את כעסו על ש”נטשה” אותו והותירה אותו לבדו. אני בעיקר הקשבתי. נתתי לגיטימציה לתחושות הקשות שלו. אפשרתי לו לבטא בקול את כעסו. את כאביו.

באחד הימים המתין לי בחוץ, ספר עב כרס בידיו. “אני רוצה להראות לך משהו”, אמר, “שנים חלמתי להיות היסטוריון”. ערימת ניירות מקומטים גלשה מתוך הספר, שורות צפופות בכתב יד גדול ומגושם. “פעם התחלתי לכתוב את ההיסטוריה של המלחמה, מה שאת קוראת בספרים רחוק מהאמת, אני אספר לך מה באמת היה, בואי תקראי מה כתבתי”.

קבלת הפנים המפתיעה מילאה אותי התרגשות. קולו של גרשון היה שונה באותו הבוקר, גם פניו כמו לבשו ארשת חדשה. ידעתי שהגעתי אל לבו. היה ברור לי שמכאן ואילך אנו יוצאים למסע שיחזיר את גרשון לחיים. את פגישותינו הבאות תכנן בקפידה. רשימת נושאים לשיחה ציפתה לי על השולחן, לצד ערמות של ספרים ישנים וגזרי עיתונים מצהיבים. השיחות על אירועי מלחמת העולם השנייה הובילו אותנו לשיחות על חייו שלו, על ימי ילדותו השמחים שנקטעו ביום אחד קודר בחודש ספטמבר, על מסע הבריחה שלו לסיביר הקרה, על אלה שרדפו אותו וביקשו לשים קץ לחייו וגם על אלו שהצילו אותו ונתנו לו בכל פעם מחדש סיבות להיאחז בחיים.

השיחות בינינו לא היו קלות. לא אחת היה בהן הרבה כאב, צער, חרטה, ועם זאת, הן מילאו אותו עניין, הן החזירו אותו אל ספרי ההיסטוריה שכה אהב, הן אתגרו את מוחו. כשבאחד מביקוריי מצאתי את החלונות והתריסים פתוחים לרווחה, ידעתי שגרשון חזר לחיים. כשקובי עדכן אותי שאביו כבר אינו מזעיק אותו בלילות, יכולתי לנשום לרווחה בהקלה של ממש.

כשנה שלמה נמשכה העבודה על ספרו של גרשון. כל טיוטה שכתבתי זכתה לתשומת לבו, כל מילה נבחנה ונבחרה על ידו בקפידה.

בביקורי הראשון אצלו לאחר שהספר יצא לאור, הראה לי בגאווה את הדפים ששידך לספר, כתובים בכתב ידו. “אני צריך להרחיב את הרקע ההיסטורי”, אמר. “אנחנו נוציא מהדורה מורחבת”.

גרשון המשיך לחקור וללמוד. הוא פנה לאחד המרכזים לקשישים, שם החל להעביר הרצאות על מלחמת העולם השנייה. קהל קבוע ונאמן הגיע להאזין לו אחת לשבוע, העניק לו תחושה שהוא מומחה בתחומו. “עשית אותי היסטוריון”, אמר לי גרשון בכל פעם שנפגשנו, “אין לי רגע פנאי, הבן שלי מתלונן שאין לי זמן לבוא לבקר אותו…”.

אני חווה בעבודתי הרבה רגעים של אושר וסיפוק.

הרגע הזה היה אחד מהם…