רותם בת ה-4 ועילי בן ה-8, שני ילדים רכים ויפים, איבדו לפני 11 חודשים את אמם, לירון.

פניהם התמימים של רותם ועילי עמדו מול עיניי כל אותו הערב, עליו אספר לכם היום.

בערב בהיר וקריר של סוף פברואר הגעתי לביתם של אורית וראובן, הוריה של לירון, בכדי להיפגש עם חברותיה הקרובות של לירון, שליוו אותה בתקופות חיים שונות. לירון, אישה יפה ונמרצת, ש"בלעה" את החיים באהבה והייתה למקור של אור, אופטימיות, שמחה ונתינה עבור כל יקיריה, נפטרה ממחלת הסרטן יממה אחרי יום הולדתה ה- 35.

כבר במעלית בדרכי לקומה הרביעית, חשתי איך לבי פועם בחוזקה, חושש משהו. מפגש עם קבוצת אנשים תמיד גורם לי להחסיר פעימה, על אחת כמה וכמה כשאותם אנשים מתמודדים עם "פצע" מדמם, גדול וכואב, חוששים מהמפגש לא פחות ממני.

אורית וראובן קיבלו את פניי בחיוך גדול, שלא היה בו כדי להעלים את הסערה המתחוללת בלבם פנימה. בסלון הבית כבר המתינו חברות ובנות משפחה, יכולתי להבחין כי כולן נרגשות.

"אנחנו כותבים ספר על לירון" אמרתי. "כל אחת מכן פגשה את לירון בתחנה כזו או אחרת של חייה, ואנחנו רוצים לאסוף את החוויות שלכן, את הסיפורים והזיכרונות".

בשניות הראשונות השתררה מבוכה, עד שה"אמיצה" הראשונה בחרה להתחיל ולספר. מכאן ואילך השיחה קלחה, סיפור הוליד סיפור, חוויה של אחת הורחבה מול חוויה דומה של אחרת, נקודת מבט של אחת נשללה על ידי חברתה. עוד זיכרון ועוד חוויה וברגע מסוים נדמה היה לי כי אפשר להמשיך ולדבר עוד שעות מבלי להפסיק. 48 השעות האחרונות בחייה של לירון, כשכול יקיריה עומדים בחדרה בבית החולים ונפרדים ממנה, תועדו לפרטי פרטים. הקשבתי לקולות, לטון הדיבור, ויכולתי לראות מול עיניי את לירון, את מבטיה, את תנועות עיניה ותנועות שפתיה האחרונות.

חברת הילדות שגדלה עם לירון מגיל 7 ואמה שהיא חברתה הקרובה של אורית, השכנה מ"הדלת ממול" שהפכה עם השנים לאשת הסוד של לירון, החברה מימי הנעורים שעברה להתגורר בבניין של לירון וקשר החברוּת בין השתיים התהדק, חברה לעבודה שנשארה חברת נפש, הקוסמטיקאית שהפכה לבת משפחה, חברה נוספת שסעדה את לירון יום יום בחודשיה האחרונים, הדודה האהובה שהייתה כ"אמא שנייה" ללירון, בת הדודה שלירון הייתה מושא ההערצה שלה מאז הייתה ילדה, וכמובן ההורים והאח, הם היו שם כולם.

הם דיברו ובכו והרימו את קולם כשהתעורר ויכוח נרגש ולפעמים צחקו. הם סיפרו ותארו ונזכרו וגמגמו כשנגמרו המילים וכשהכאב היה קשה מנשוא. כולם יחד שרטטו פרופיל של אישה מדהימה, שחייה נעצרו בטרם עת, ומאז נעצר גם משהו בחייהם שלהם והם נותרו מוצפים בגעגועים, בצער, בציפייה לנס. כל אחד ואחת עם ה"חור השחור" שלו.

יצאתי מהבית בלב כבד. היה לי קשה להשאיר מאחור את ההורים הכואבים, שמחתי שלא נשארו בגפם, שהשארתי אותם מוקפים בחבורה של יקירים אוהבים.

נכנסתי לאוטו ופרצתי בבכי, ששחרר את המתח שהיה עצור בתוכי. לא קל לשבת שלוש שעות ולהקשיב לסיפורים שמקבלים חיים חדשים, ולדעת באותה נשימה שהם לעולם יְאַמרו בלשון עבר. לא קל לדבר על אמא צעירה שהותירה שני ילדים רכים לגדול בלעדיה, בלתי אפשרי להישאר עם עיניים יבשות נוכח סיפורים קורעי לב שכאלה.

אבל רותם ועילי, עמדו מול עיניי. בעוד שנים, חשבתי לעצמי, שניהם יקראו את הספר בשקיקה, ילמדו בעל פה כל סיפור ויכירו כל תמונה, ובעיקר, תהיה להם דרך לשמר בליבם את אמם, את האישה שהביאה אותם לעולם ואשר הם היו עבורה כל עולמה. הם יוכלו להכיר אותה מקרוב, להתחקות אחר צפונות לבה, לדעת איך נהגה עמם, גם אם הם עצמם יזכרו אך חוויות ספורות.

עוד מעט חצות ואני בדרכי הביתה. הכבישים ריקים ואני מודה על שיש לי כמעט שעה של נסיעה, כדי להיות עם עצמי, לנסות להרגיע מעט את הנפש הנרגשת, את הכאב שלי.

בבוקר המחרת המחשבות יתחלפו במחשבות על הצעד הבא, על הדרך בה יהפכו הסיפורים שבטייפ לסיפורים כתובים, נאמנים למקור, חיים, רוחשים.

מסע… מוקדש באהבה ללירון שלא הכרתי, אך מרגישה שכבר כל כך מכירה. ותודה למשפחתה היקרה שאפשרה לי לשתף אתכם במסעה.