עשרות שנים הוא מסתובב עם הסיפור הזה בבטן…
מלקה את עצמו במילים,
מתבייש,
שומר על שתיקה…
עשרות שונים הוא "משקה ומטפח" את הסיפור שלו,
שנדמה לו כ"חמור מכל",
מרגיש שסוגר בלבו סוד,
חושש שגילויו יציף אצל יקיריו עצב ועלבון.

זה כמה שנים שהוא רוצה לכתוב את סיפור חייו,
אך נמנע.
איך יספר את סיפורו מבלי לחשוף את הסוד?

"הוא סגור", אמרה לי נכדתו ששכנעה אותו להיפגש עמי.
"לא תשמעי ממנו מילה אחת של רגש".

וכשנפגשנו…
הוא דיבר ודיבר ודיבר,
ומילותיו דיברו את תחושותיו ואת לבטיו ואת… סודו.
כמו סכר שנפרץ בלבו,
המילים קלחו ורחשו וגעשו.
קולו היה נרגש, עיניו נצצו מדמעות.
ופתאום היה שקט.

הבטתי בו וחייכתי.
לא נזקקתי למילים.
עיניי דיברו את ליבי שלי.
"את מבינה", אמר, "בגלל זה לא יכולתי לספר את הסיפור שלי".
ומה אתה מרגיש עכשיו?" שאלתי.
"מוזר", השיב, "פתאום אני לא מבין למה עשיתי מזה עניין כזה גדול,
פתאום זה נראה לי כל כך חסר משמעות".

נפרדנו בחיבוק.
"תודה", אמר לי,
"תודה שהורדת מעליי את המשקולת הזו",
'תודה לך', עניתי,
'תודה שסמכת עליי,
תודה שפתחת את ליבך.
זכיתי.
לא מובן מאליו'.